#עוגלשבת – אבישג שאר-ישוב

ספרי לנו קצת על עצמך – ה “WH questions” (:

צלמת עיתונות ודוקו בת 28 מתגוררת ברשפון.

התחלתי לצלם בגיל 16 כתחביב.

ועוד לפני שהגעתי לגיל 19 כבר התחלתי לעבוד בYnet  בתור צלמת שלהם באזור חיפה והצפון. כיום אני צלמת פרילאנסרית שמצלמת עבור הארץ, מקור ראשון ומגזינים נוספים בארץ ובעולם. מתמקדת בצילום מגזיני, צילום של פרויקטים מסחריים ופרוייקטים דוקומנטריים.

למדת צילום? מה הביא אותך להתמחות בצילומי עיתונות?

בגיל 16 היה לי משעמם באולפנה (בית הספר לבנות שבו למדתי), והחלטתי לחסוך כסף מהעבודה שלי בחוות סוסים ולממן לעצמי קורס צילום.

נרשמתי לקורס של מספר חודשים בלימודי החוץ של הטכניון, שם למדנו בעיקר חדר חושך והדפסה וזו היתה דרך מרתקת להיכנס וללמוד על אור וצילום למרות שחדר חושך לא רלוונטי לעבודה שלי היום.

ככל שנכנסתי יותר לצילום ככה התגבשה אצלי הפנטזיה להיות צלמת עיתונות. תמיד אהבתי אדרנלין, וזה היה נראה לי המקום לממש אותו דרך הצילום.  אז התחלתי לעקוב אחרי עבודות של צלמים מהארץ ומחו”ל בניסיון להבין את הצילום שלהם ומאוחר יותר גם התחלתי לצלם באירועים חדשותיים עד לאותו אירוע חדשותי שאחריו התקבלתי לעבודה בYnet

את צלמת עיתונות מוכשרת (!) – בעבודות שלך אני מרגישה ממש שאת מספרת סיפור דרך העדשה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שממש חיברתי את שמך לפרוייקט – גם אם אני לא זוכרת את שם הפרוייקט עצמו – של צילומי קהילות של מגורים אירעיים, או דיירים אירעיים ברחבי הארץ. הצבעוניות והפרטים היממו אותי. ואני חווה את אותה תחושת הלם (חיובי) ועונג גם בתמונות ובתהליכים של #עוגלשבת.

פרויקט הקהילות, היה הפרויקט שהכניס אותי לכל עולם הדוקו.

למעשה התחלתי אותו כעוד עבודת צילום למוסף כלכליסט, אחד המוספים איתם עבדתי במקביל לעבודתי בYnet. הכתבה היתה כתבה של ארי ליבסקר על אנשים שהחליטו לחיות בצורה אחרת מהחיים הקונבציונליים והתמקדה במספר קהילות אלטרנטיביות ברחבי הצפון.

לאחר שהפרויקט התפרסם בעיתון הרגשתי שאני חייבת להמשיך ולצלם אותו בצורה עצמאית וכך היה. הגעתי לעוד ועוד משפחות מדהימות שפתחו לי פתח לבתים המיוחדים שלהם ולמשפחתיות שלהם .

בשנים האחרונות הפרויקט מתמקד בחיים של משפחה אחת ועוקב אחר החיים שלהם בעיקר דרך המבט של הילדים הקטנים. עד היום הפרויקט זכה במספר תחרויות חשובות והוצג במספר תערוכות שונות בארץ ובעולם – בין היתר גם בתערוכה מיוחדת שהוצגה בלובר בצרפת ונמכר למספר מגזינים שונים באירופה.

הפרויקט הזה חשף אותי לחיים אחרים, לקצב שונה ולצילום שונה מזה שהייתי רגילה אליו בצילום עיתונות – אני כבר לא “יורה” עם המצלמה, אלא מספרת סיפור בעזרתה.

בצילום עיתונות, אתה מגיע, מצלם ופחות מתקשר עם המצולמים שלך. בסיפור דוקומנטרי, כדי להיחשף ולאפשר למצלמה לתעד רגעים אינטמיים ואישים של המצולמים אתה חייב לחשוף גם את עצמך ולפני הכל להתחבר למצולמים שלך להבין מה הסיפור שלהם ואיך נכון לספר אותו.

אז איך בעצם התחיל #עוגלשבת?

עוגלשבת תמיד היתה. מאז שאני ילדה, אמא שלי היתה אופה ביום חמישי או שישי עוגה לכבוד שבת ושמחתי לאמץ את העניין לביתי שלי.

בשנה וחצי האחרונות העניין הזה הפך למשהו שבועי קבוע מעצם העבודה שהתחלתי גם לצלם את מה שאני אופה ולשתף ברשתות החברתיות. זה קרה בעקבות החמרה בכאבי הגב שלי (לפני עשור עברתי תאונת אופנוע קשה ומאז אני סובלת מכאבים כרוניים).

כצלם מגזין אתה מבלה המון שעות בישיבה מול המחשב בסינון ועריכה של תמונות. בשנה וחצי האחרונות אני מצלמת יותר ויותר פרויקטים ופחות צילומי חדשות מה שדורש ממני שעות ארוכות של ישיבה וזה מעצים את כאבי הגב. בנסיון למצוא דרך להתגבר על הכאבים נכנסתי למטבח והתחלתי לאפות .

לאט לאט הבנתי שהאסתטיקה וההתעסקות באפייה עוזרת לי ומשכיחה ממני מעט מהכאבים וככה נכנסתי לזה יותר ויותר.

יש לך רקע באפייה?

בגדול זה רק תחביב, לא למדתי באופן רשמי בשום מוסד אבל מידי פעם נרשמתי לסדנאות אצל קונדיטורים שונים.

כמה זמן בשבוע את מקדישה ל#עוגלשבת? מה את מתכננת מראש ומה ספונטני, אם בכלל, בתהליך? 

המון זמן, בעיקר כי בכל רגע של כאב המוח שלי הולך לשם. לא בהכרח בורח לאפייה ממשית, אלא לחיפוש, להשראה, לכתיבת מתכון, לכתיבת רעיונות, יכול להיות שבוע שאני שעות במטבח ויכול להיות שבוע שאני כל כך עמוסה בעבודה שתהיה לי שעה לתקתק בה עוגה. מאוד תלוי השבוע בעבודה, כי בסוף מדובר בתחביב.

מה הכי הפתיע אותך בכל התהליך (זה יכול להיות הכל – דברים שלא ידעת על עצמך, דרך תגובות העוקבים…)?

קודם כל הדרישה שלי מעצמי לפרפקציוניזם.

תמיד ידעתי שזה קיים אצלי. ב#עוגלשבת גיליתי את זה ברמות קשות יותר ובכל פעם אני מזכירה לעצמי שבסוף כל הסיפור של #עוגלשבת סובב סביב אפייה ביתית שלא הכל צריך להיות ולהיראות מושלם, זו לא קונדיטוריה.

בנוסף גיליתי עד כמה קשה לי לצלם דומם. עד לפני חצי שנה כל צילום של עוגלשבת היה מאבק. מצלמת שרגילה לדבר למצולמים שלה, להוציא מהם הבעות ורגש. מצאתי את עצמי מול עוגה שלא מדברת ואם היא מגיבה זה כי היא נמסה😊

זה היה תהליך למידה, שלמעשה מתרחש עד היום בכל יום שישי מחדש. אני לא באמת יודעת לומר אם אני אוהבת או סובלת ממנו.

התגובות בעקבות החשיפה ברשתות החברתיות מרגשות ומפתיעות אותי בכל פעם מחדש. לכל מקום שאני הולכת שואלים אותי אם הבאתי עוגלשבת (לא, אני לא מסתובבת עם עוגה, כמו שלא מסתובבת עם מצלמת פלואוריד ותוכי) אנשים ממש מבקשים לבוא לטעום.

ובכלל לראות אנשים מכינים מתכונים שלי ושולחים לי הודעות מרגשות בכל שבוע על איך העוגה היתה טעימה זה משהו שממש משמח.

באיזו מצלמה את מצלמת את #עונגל?

 MARK III5- CANON  אותה מצלמה איתה אני מצלמת עיתונות ומגזין

האם בנית סט מיוחד במטבח לצילומים?

במטבח בטח שלא. אני אופה במטבח שהוא מטר על מטר, בקושי יש מקום להעמיד בו את הסלולרי. את הסט אני בונה בשולחן בכניסה לבית איפה שנופל האור הכי טוב בבית.

מה השלב הבא בחלום שלך? ספר? תוכנית אירוח? (:

וואי באמת שאין אחד שכזה. רק בשאיפה שאמשיך לאהוב לצלם ולגלות תחומים חדשים בצילום שעוד לא נגעתי בהם.

טיפים לצילומי אוכל / חוץ באמצעות הסמארטפון או מצלמות (שאינן מצלמות של צלמי עיתונות)?

בסוף צילום זה אור!

עם אור נכון קל להחמיא לאוכל, ליצור עניין ונראות טובה. צלם האוכל דן לב לימד אותי דבר חשוב בנוגע לצילום אוכל:

בסוף כשמצלמים אוכל, חשוב קודם כל שהוא יראה טעים ומגרה, אחר כך כל השאר.

אז להתסכל על האוכל רגע לפני הקליק, להבין מה הזווית הכי נכונה לצלם אותו ואז לבנות מסביב את כל השאר.

על מה את עובדת בימים אלה ?

כמה פרויקטים מסחריים לחברות גדולות ומצלמת את פרויקט הדוקו הבא שלי.

יהיה מעניין!